יום שני, 30 באפריל 2012

בדיקות, בדיקות... וחוסר וודאות

הימים חולפים ואני נעה בין הבנה והפנמה להדחקה, בין הפחד לבריחה לשגרה המוכרת והנכספת כ"כ עכשיו.
כמה מוזר שהכל כביכול כרגיל ואני מרגישה מצוין, נפגשת עם אנשים, עובדת, מבשלת, מכבסת, מכינה עם בנותיי שיעורים, נוסעת מפה לשם ובין לבין עננה כבדה מרחפת. אנחנו עדיין לא יודעים מה המצב לאשורו והחוסר וודאות קשה מנשוא.
אני נושאת את הידיעה בקרבי כמעט לגמרי בסוד (מרגלית שדחפה אותי להיבדק, כמובן יודעת וגם שרון היקרה ושתיהן מיד נרתמו לעמוד לצידי בכל שאצטרך, ברגעים כאלו נמדדות חברויות אמת ותודה לאל שזכיתי בכאלה).
לא רוצה לספר לאחרים עדיין, כיוון שלא רוצה להדאיג בטרם נדע את התמונה המלאה וגם החשש שמא הדיבורים והלחשושים על יגיעו לבנותיי  וברור לנו שלספר להן תהיה המשימה הקשה מכל ושאליה צריך להתכונן היטב.
אני מתניידת בין בדיקה לבדיקה, מנסה לקבוע הכי מהר שיש והיכן שזמין, MRI, Pet CT, ביופסיה נוספת, בדיקות דם, אקו-לב והחוסר וודאות קשה מנשוא (אני משלשלת כבר כמה ימים, תמיד הבטן היתה האיזור הרגיש אצלי שמספר את מה שהתת מודע מנסה להדחיק...)
הימים עוברים ואנחנו מנסים לקיים שגרה רגילה, שבתות ביתיות וחמימות, ארוחות משפחתיות, טכס יום הזכרון (פעם ראשונה שלא צפיתי בתכניות הטלויזיה, הרגשתי שקשה לי גם ככה...), ערב יום העצמאות אצל חברים, למחרת שוב על האש עם חברים, הופעת מחול של ורטיגו, קניות בת"א... אני צפה ומעבירה את הזמן, מנסה להנות מהשגרה, מבלי לשקוע לבור השחור של הפחדים.
הפחד העיקרי שמעסיק אותנו כרגע הוא שאלת הגרורות, האם הגידול מקומי בשד ובבית השחי או שהוא התפשט הלאה למקומות נוספים בגוף והוא גרורתי (מה שהופך את המחלה לכרונית ואת הטיפול בה לשונה,  בגדר של מאריך חיים אך ללא החלמה).
אני מקווה ומייחלת בכל נימי נשמתי שהגידול יהיה מקומי ולא גרורתי וקשה לי לשאת את המחשבה מה יהיה אם כן.
הימים חולפים ובסופו של דבר מגיעות התשובות והן מעודדות -
אין לי גרורות!!! איזו הקלה!!!, בדיקת ה-Pet CT יצאה תקינה ואני מקבלת זריקת עידוד אדירה ומוקירה תודה על כך שמצבי איננו גרורתי כרוני, אלא בעל סיכויי החלמה גבוהים.
אני מתחזקת, מרגישה שקיבלתי את חיי בחזרה ויודעת בתת הכרתי שמעכשיו יהיה בסדר ואני יוצאת למאבק הזה  חמושה בהמון תקווה וכח ומתכוונת לנצח , כי אני אוהבת את החיים ויש לי בשביל מה להילחם !


"מחול הצללים", אקריליק על בד 90*120.  ציור שציירתי בטרם ידעתי על מחלתי, אולי נבואה תת הכרתית... 

יום שני, 16 באפריל 2012

נפלו עליי השמים..

נפלו עליי השמים,
כך פתאום ביום בהיר,
ללא שום התראה ודווקא כשנראה היה שהכל בסדר,
בדיקה שגרתית בדחיפתה של מרגלית, חברתי היקרה, הביאה אותי בערב חג הפסח להיבדק אצל ד"ר פפו, כירורג במכבי, שבעוונותיי או בשגרת ימי העמוסה לא התפניתי לעשותה כ-5 שנים....
ואני בעליצות ושמחת חיים (של טרום החג הקרב), נכנסת אליו בהרגשה שאני מבזבזת זמן יקר ומיותר לפני כניסת החג ובוא האורחים... ולתדהמתי, הוא מאבחן מיד שני גושים, אחד בשד ימין ואחד מתחת לבית השחי הימני ומבקש ממני בצורה החלטית ותקיפה לעשות ממוגרפיה וביופסיה בהקדם. אני בחצי חיוך, שואלת אם אפשר לחכות  לסוף החג והוא בנחרצות אומר שמעדיף שלא ומבקש שאנסה לקבוע תור ביומיים הקרובים ואם לא אצליח אצור איתו קשר ונותן לי את הטלפון האישי הפרטי שלו !!! אני שואלת אם יש סיבה לדאגה... והוא אומר שכדאי לא לשחק בדברים האלה.
אני קובעת מיד אחרי החג ממוגרפיה ואולטרה סאונד בהדסה עין כרם ולאחר יומיים ביופסיה ועובר עוד יום עד שאני מתבקשת להגיע אליו למרפאה, כי משהו לא ברור... אני מיד מבינה שמשהו לא תקין, כי אחרת בוודאי היה שמח לבשר לי בטלפון שהכל בסדר והפעם משריינת את עמי לצידי בדרכי למרפאה...
עמי ואני ממתינים בין התורים ומיד כשד"ר פפו מבחין בנו, הוא קורא לנו להיכנס... ואז מגיעה הבשורה: "נמצא שיש גוש סרטני מתחת לבית השחי ומהשד התוצאות עדיין לא וודאיות, אבל סביר להניח שגם שם מדובר בגידול סרטני".
עמי שואל באיזה גודל/דרגה וד"ר פפאו משיב 3 מתוך 4(!), עמי נבהל ומחוויר (נדמה לי שגם דומע) ואני מחייכת ומודה לד"ר פפו על האבחון המהיר, היחס האישי והטיפול המסור וכנראה לא ממש מעכלת את משמעות הבשורה שזה עתה נחתה...
ד"ר פפו אומר שהתמונה עדיין לא מלאה, כי צריך לעשות בדיקת MRI ו-PET-CT שבהם ניתן לעמוד בוודאות על גודל הגידול ולוודא אם יש גרורות ולכן מוקדם לנבא ולדבר על סיכויים, אבל באופן כללי סיכויי ההחלמה מסרטן השד גבוהים וסביר להניח שאם אין גרורות, אצטרך לעבור כימוטרפיה להקטנת הגידול, כריתה (חלקית או מלאה, תלוי בהתפתחויות) והקרנות.
אנחנו יוצאים משם בהלם, השמים נפלו על ראשנו כך פתאום ללא שום התראה או סימן מקדים ואיך זה יתכן שיש בגופי מחלה כשאני מרגישה כ"כ חיונית ובריאה?!


חג הפסח היה נפלא, נחנו, ארחנו חברים ומשפחה, טיילנו כמה ימים קודם בצפון הפורח, השתובבנו בטרמפולינה שקנינו לבנות לכבוד החג וגם הקשר ביני ובין עמי הגיע להרמוניה אחרי הרבה שנים של מאמץ, אז איך זה שפתאום זה צץ ?!

הדאגה הראשונית עוברת ישר לבנות ואחרי שיחה משותפת ברור לנו שכרגע לא אומרים להן דבר, עד שהתמונה מתבהרת לפחות לנו .אני חושבת על רותם היקרה, בתי הבכורה בת ה-16, שאוטוטו אמורה לנסוע  לפולין לחילופי משלחות של מחול ומתפללת בלבי שלא אהרוס לה את החוויה, כי כ"כ מגיעה לה החופשה והמנוחה אחרי כל המאמצים וההשקעה שעשתה בלימודים ובמחול השנה.  מקווה שנוכל להמתין עם הבשורה עד  שתחזור ואם אפשר גם אחרי המתכונות והבגרויות שממתינות לה מיד אחרי, אבל מי יודע מה יקרה...

אנחנו חוזרים הביתה ומנסים לתפקד כרגיל, אסיפת הורים ליערה בערב (כמה כיף היה לשמוע מחמאות עליה בתוך כל הכאוס שהיינו מצויים בו), שיעורי בית, ארוחת ערב, מקלחות וסוף סוף מגיע הלילה בו ניתן לחשוב ולהפנים...הלילה עובר ללא שינה על שנינו...


מסקנות ותובנות:
נשים (בעיקר), לכו להיבדק כל חצי שנה אצל כירורג (מדובר בבדיקה פשוטה של כמה דקות) ואם אתן מעל גיל 40 עשו ממוגרפיה כל שנה, זכרו בסרטן השד זמן גילוי המחלה הוא קריטי ומשמעותי לגבי הטיפול וההחלמה !


היה מפתיע ומשמח להיווכח שיש רופאים בשירות הציבורי שרואים בעבודתם שליחות, שהם מקצועיים אבל לא פחות חשוב מזה אנושיים ורגישים ויעשו הכל למען החלמתכם. ד"ר פפו, (שבדיעבד התברר לי שהוא גם מנהל המכון לבריאות השד בביה"ח אסף הרופא), התגלה ככזה וזה המקום להודות לו על הגילוי המהיר והדחיפה להיבדק כמה שיותר מהר על-מנת להגיע לאבחון ולטיפול מוקדם ככל האפשר, תודה לך איש יקר!