הימים חולפים ואני נעה בין הבנה והפנמה להדחקה, בין הפחד לבריחה לשגרה המוכרת והנכספת כ"כ עכשיו.
כמה מוזר שהכל כביכול כרגיל ואני מרגישה מצוין, נפגשת עם אנשים, עובדת, מבשלת, מכבסת, מכינה עם בנותיי שיעורים, נוסעת מפה לשם ובין לבין עננה כבדה מרחפת. אנחנו עדיין לא יודעים מה המצב לאשורו והחוסר וודאות קשה מנשוא.
אני נושאת את הידיעה בקרבי כמעט לגמרי בסוד (מרגלית שדחפה אותי להיבדק, כמובן יודעת וגם שרון היקרה ושתיהן מיד נרתמו לעמוד לצידי בכל שאצטרך, ברגעים כאלו נמדדות חברויות אמת ותודה לאל שזכיתי בכאלה).
לא רוצה לספר לאחרים עדיין, כיוון שלא רוצה להדאיג בטרם נדע את התמונה המלאה וגם החשש שמא הדיבורים והלחשושים על יגיעו לבנותיי וברור לנו שלספר להן תהיה המשימה הקשה מכל ושאליה צריך להתכונן היטב.
אני מתניידת בין בדיקה לבדיקה, מנסה לקבוע הכי מהר שיש והיכן שזמין, MRI, Pet CT, ביופסיה נוספת, בדיקות דם, אקו-לב והחוסר וודאות קשה מנשוא (אני משלשלת כבר כמה ימים, תמיד הבטן היתה האיזור הרגיש אצלי שמספר את מה שהתת מודע מנסה להדחיק...)
הימים עוברים ואנחנו מנסים לקיים שגרה רגילה, שבתות ביתיות וחמימות, ארוחות משפחתיות, טכס יום הזכרון (פעם ראשונה שלא צפיתי בתכניות הטלויזיה, הרגשתי שקשה לי גם ככה...), ערב יום העצמאות אצל חברים, למחרת שוב על האש עם חברים, הופעת מחול של ורטיגו, קניות בת"א... אני צפה ומעבירה את הזמן, מנסה להנות מהשגרה, מבלי לשקוע לבור השחור של הפחדים.
הפחד העיקרי שמעסיק אותנו כרגע הוא שאלת הגרורות, האם הגידול מקומי בשד ובבית השחי או שהוא התפשט הלאה למקומות נוספים בגוף והוא גרורתי (מה שהופך את המחלה לכרונית ואת הטיפול בה לשונה, בגדר של מאריך חיים אך ללא החלמה).
אני מקווה ומייחלת בכל נימי נשמתי שהגידול יהיה מקומי ולא גרורתי וקשה לי לשאת את המחשבה מה יהיה אם כן.
הימים חולפים ובסופו של דבר מגיעות התשובות והן מעודדות -
אין לי גרורות!!! איזו הקלה!!!, בדיקת ה-Pet CT יצאה תקינה ואני מקבלת זריקת עידוד אדירה ומוקירה תודה על כך שמצבי איננו גרורתי כרוני, אלא בעל סיכויי החלמה גבוהים.
אני מתחזקת, מרגישה שקיבלתי את חיי בחזרה ויודעת בתת הכרתי שמעכשיו יהיה בסדר ואני יוצאת למאבק הזה חמושה בהמון תקווה וכח ומתכוונת לנצח , כי אני אוהבת את החיים ויש לי בשביל מה להילחם !
כמה מוזר שהכל כביכול כרגיל ואני מרגישה מצוין, נפגשת עם אנשים, עובדת, מבשלת, מכבסת, מכינה עם בנותיי שיעורים, נוסעת מפה לשם ובין לבין עננה כבדה מרחפת. אנחנו עדיין לא יודעים מה המצב לאשורו והחוסר וודאות קשה מנשוא.
אני נושאת את הידיעה בקרבי כמעט לגמרי בסוד (מרגלית שדחפה אותי להיבדק, כמובן יודעת וגם שרון היקרה ושתיהן מיד נרתמו לעמוד לצידי בכל שאצטרך, ברגעים כאלו נמדדות חברויות אמת ותודה לאל שזכיתי בכאלה).
לא רוצה לספר לאחרים עדיין, כיוון שלא רוצה להדאיג בטרם נדע את התמונה המלאה וגם החשש שמא הדיבורים והלחשושים על יגיעו לבנותיי וברור לנו שלספר להן תהיה המשימה הקשה מכל ושאליה צריך להתכונן היטב.
אני מתניידת בין בדיקה לבדיקה, מנסה לקבוע הכי מהר שיש והיכן שזמין, MRI, Pet CT, ביופסיה נוספת, בדיקות דם, אקו-לב והחוסר וודאות קשה מנשוא (אני משלשלת כבר כמה ימים, תמיד הבטן היתה האיזור הרגיש אצלי שמספר את מה שהתת מודע מנסה להדחיק...)
הימים עוברים ואנחנו מנסים לקיים שגרה רגילה, שבתות ביתיות וחמימות, ארוחות משפחתיות, טכס יום הזכרון (פעם ראשונה שלא צפיתי בתכניות הטלויזיה, הרגשתי שקשה לי גם ככה...), ערב יום העצמאות אצל חברים, למחרת שוב על האש עם חברים, הופעת מחול של ורטיגו, קניות בת"א... אני צפה ומעבירה את הזמן, מנסה להנות מהשגרה, מבלי לשקוע לבור השחור של הפחדים.
הפחד העיקרי שמעסיק אותנו כרגע הוא שאלת הגרורות, האם הגידול מקומי בשד ובבית השחי או שהוא התפשט הלאה למקומות נוספים בגוף והוא גרורתי (מה שהופך את המחלה לכרונית ואת הטיפול בה לשונה, בגדר של מאריך חיים אך ללא החלמה).
אני מקווה ומייחלת בכל נימי נשמתי שהגידול יהיה מקומי ולא גרורתי וקשה לי לשאת את המחשבה מה יהיה אם כן.
הימים חולפים ובסופו של דבר מגיעות התשובות והן מעודדות -
אין לי גרורות!!! איזו הקלה!!!, בדיקת ה-Pet CT יצאה תקינה ואני מקבלת זריקת עידוד אדירה ומוקירה תודה על כך שמצבי איננו גרורתי כרוני, אלא בעל סיכויי החלמה גבוהים.
אני מתחזקת, מרגישה שקיבלתי את חיי בחזרה ויודעת בתת הכרתי שמעכשיו יהיה בסדר ואני יוצאת למאבק הזה חמושה בהמון תקווה וכח ומתכוונת לנצח , כי אני אוהבת את החיים ויש לי בשביל מה להילחם !
 |
| "מחול הצללים", אקריליק על בד 90*120. ציור שציירתי בטרם ידעתי על מחלתי, אולי נבואה תת הכרתית... |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה