פתאום נפלתי חזק לאדמה...

שבוע חלף מאז הטיפול הכימותרפי השלישי (ואוו חצי כבר מאחוריי!) אבל הפעם נפלתי חזק לאדמה.... לא כתבתי בבלוג כיוון שלא היה לי כח וחשק...קשה להסביר איך המחשבות מצטמצמות ונכנעות לצרכים הפיסיים הבסיסיים של הגוף והאמת היא שבניגוד לכל התקופה, הפעם נפלתי גם מוראלית והרגשתי כאילו רק עכשיו היכתה בי בחוזקה ההכרה של המחלה. יתכן שזה קשור לחוברת שנתנה לי האחות לגבי אפשרויות הניתוח, הצפוי, הכריתה והשחזור שהיו קשים לי לעיכול ולבחירה (איך אפשר לבחור לכרות חלק טבעי ונשי כ"כ בגוף ולהחליפו במגוון של תחליפים, תותבים או השתלות עור שנכרתות מאיזורים אחרים?! הכל נראה לי כ"כ לא טבעי, כואב וזר והבנתי שמחכה לי עוד דרך ארוכה ושהכימו הוא רק התחנה הראשונה במסע... מעבר לזה, הבנות החלו את חפשת הקיץ שלהן והיה לי קשה להעמיד פנים שהכל בסדר ולהיות חזקה אפילו בשבילן ומצד שני לא יכולתי להרים את עצמי מהמיטה ויסורי המצפון על החפש שיתמוסס לא הניחו את מנוחתי. ביום ראשון בבוקר, הגעתי לפגישה עם אפרת (מטפלת הוליסטית ונטורופטית מקסימה שעוזרת לי בענייני תזונה ודמיון מודרך, מניחה שעוד אקדיש לה פוסט מיוחד בעתיד...) שבורה, חלשה ומפוחדת, שכן אינני רגילה להימצא במקומות הנמוכים האלה ובטח שלא לשהות בהם לאורך זמן, ובוודאי שלא להפגינם כלפיי חוץ... אבל הפגישה נקבעה מבעוד מועד וזה היה מצבי ולכן שיתפתי אותה בפחדיי ובחולשתי והדמעות לא איחרו לבוא... היה לי קשה להודות (בפני עצמי ובפניה) עד כמה קשה לי והיא בטבעיות רבה הכילה את הכל והרגיעה באומרה שזה טבעי שזה מגיע ושלא יתכן לעבור את המסע הזה ללא החלקים הללו, שהם חלק מאיתנו ושצריך להכיר בהם ולאמצם לחיקנו על-מנת שנוכל להיות שלמים. עשינו דמיון מודרך שהתחבר למקומות הכואבים ולעצב שמילא אותי וגם בימים הבאים לא הצלחתי להתרומם מוראלית ולמרות שהיה לי קשה להיות במקום החשוך והלא מוכר הזה של פחדיי וכאביי, השלמתי עם ההבנה שזה חלק מהתהליך ולשם שינוי החלטתי לא להילחם בו ולא "לעשות שריר" כהרגלי, אלא לאמצו בהבנה ובקבלה. ביום שני עלה לי החם ושוב עלה החשש לאישפוז, מיהרנו לטרם ולשמחתנו ספירת הדם היתה תקינה והאבחנה היתה של וירוס, שוחררתי עם אקמולים ודרישה למעקב אחרי החם, שבמידה ויטפס יותר אצטרך להתאשפז. ברכתי על כך שיערה נסעה לחברים בירושלים ולא הייתי צריכה להתמודד מולה ומול החששות...לאט לאט לאט ומיום ליום הכחוחות הפיזיים ובעיקר הנפשיים החלו לחזור אליי, העננים החלו להתפזר והאור החל לבצבץ שוב... מחר אני מתכננת לשוב לעבודה ויש לי עוד שבועיים להתאושש ולתכנן  לעשות דברים שאני רוצה ואוהבת עד לכימו הבא.... מבקשת סליחה שלא עדכנתי ושלא חזרתי לחלקכם, כאמור היו אלה ימים לא קלים עבורי.
היום אני מרגישה שהנפילות האלה חשובות במסע והן ישמשו לצורך עליה והגדרה טובה יותר של איך לחיות את החיים בעתיד. יודעת שכרגע הדברים מעורפלים ואין לי תשובות להכל, אבל משהו חזק בי אומר שיש לכל זה תכלית ושאני עוברת את הדברים הללו לא לחינם, אלא בשביל לחיות חיים טובים יותר ומלאים בעתיד.
מאחלת לכולם בריאות פיזית ונפשית במסע הפתלתל והלא צפוי של החיים !

ציורי, "רוח וחומר", אקריליק על בד 70*100 ס"מ