מצטערת שאין לי שום דבר טוב לכתוב על הכימו הרביעי

מצטערת שאין לי שום דבר טוב לכתוב על הכימו הרביעי, מלבד העובדה שהוא עבר... היה קשה, ארוך ומתיש והנחמה היחידה היא שנותרו רק עוד שניים... כיוון שלא מצאתי מילים (או כח...) לתאר את חולשת הגוף, חוסר המנוחה והבדידות שחשתי לא כתבתי. מביאה את מילות השיר (המקסים) "ימים לבנים" של לאה גולדברג שחשתי הזדהות איתו בימים אלה - "ימים לבנים, ארוכים, כמו בקיץ קרני החמה. שלוות בדידות גדולה על מרחב הנהר. חלונות פתוחים לרווחה אל תכלת דממה. גשרים ישרים וגבוהים בין אתמול ומחר. כל כך קל לשאת שתיקתכם, ימים לבנים וריקים הן עיני למדו לחייך וחדלו משכבר לזרז על לוח שעון את מרוץ הדקים. ישרים וגבוהים הגשרים בין אתמול ומחר. לבבי התרגל אל עצמו ומונה במתינות דפיקותיו. ולמתק הקצב הרך מתפייס, מוותר ונרגע, כתינוק מזמר שיר ערשו טרם סגור את עיניו, עת האם הלאה פסקה מזמר ונרדמה".  מילים: לאה גולדברג "שלוות בדידות" (שם זמני), אקריליק על בד 70*100 מייחלת לימים טובים וצבעוניים יותר, שבוודאי עוד יגיעו :)