לכל יקיריי, משפחתי, חבריי ומכריי שדואגים ומתעניינים בשלומי
רציתי להודות לכם ולעדכן אותכם מעט בקורותיי ושוב מתנצלת שאני לא תמיד זמינה לעדכונים אישיים אונליין, אבל מקבלת ממכם את המיילים, המסרונים והטלפונים וזה מחמם את ליבי!
ביום רביעי שעבר קיבלתי את הכימו החמישי, הלפני אחרון וזה מאוד משמח שמתחילים לראות את הסוף של הפרק הלא סימפטי הזה. שוב היתה חולשה ובחילות, שוב טעם הברזל בפה, התחושה של חוסר המנוחה לגוף (גם כשהוא נח שעות על גבי שעות...), היציאות הלא סדירות (ולא מדובר על יציאות לבילוי... וסליחה שאני משתפת, אבל אמרנו שנהיה כינים, כי אחרת אין לזה טעם ), החום שעלה ביום שני בערב, אחרי שחשבנו שאני מתחילה להתאושש וירד בחזרה אחרי שני אקמולים, בקיצור רכבת הרים מטלטלת של עליות וירידות כדי שלא נתבלבל חלילה ונחשוב שמשהו פה צפוי או ידוע מראש...
אבל מאתמול אני בסדר וזה מה שחשוב !
החפש כמעט מאחורינו וסה"כ ולמרות כל מה שעברנו, אנחנו מסכמים אותו כסביר, הצלחנו להנות ולהתחזק גם בין לבין ולדעת להעריך יותר את הימים, השעות והרגעים המשמחים וזה שיעור חשוב לחיים, תודו !
כרגע אני מתחילה להתכונן לשלב הבא של הטיפול - ניתוח שצפוי להיות כחודש אחרי הכימו השישי, בסביבות סוף אוקטובר. נפגשתי עם כירורגית בהדסה (ד"ר עינת כרמון) וביום חמישי עם ד"ר יצחק פפאו (הרופא שאיבחן את המחלה והיה מקצועי ולא פחות מזה אנושי ברמות מפתיעות) ושניהם דיברו פחות או יותר על אותה תכנית - הסרה חלקית של הגוש הנגוע בחזה, פלוס הוצאת בלוטות הלימפה מבית השחי הימני. הבשורות הטובות הן שנפתרתי ככל הנראה ממה שהפחיד אותי בזמנו ולא התחבר אליי, הצורך בשחזור/השתלה/פלסטיקאי/סיליקון/מתיחות וכו'... (וכן, אני יודעת, יש נשים שעושות את זה גם ללא המחלה, אבל כל אחד ותפיסת עולמו). אני דוגלת בכמה שיותר טבעיות (גם אם זה אומר לא מושלם), איכשהו אני מרגישה שהזמן מטביע בנו בטבעיות את סממניו וזה חלק מתהליך ההתבגרות שלנו ויש בו גם יופי והדר. מוזר איך שהיוצרות מתחלפות ובנות צעירות בגילאי העשרה (אם לא קודם לכן...) רוצות להתבגר מהר, להתאפר, לנעול נעלי עקב (רצוי שחורות עם נצנצים) להתלבש ולהיראות כמו נשים, ואילו בנות החמישים פלוס (אם לא קודם לכן...) רצות בחזרה אחרי הנעורים האבודים ומותחות פנים/ איברים אחרים ומנסות להיראות שוב בנות עשרים... בעיניי אפילו לקמטים יש יופי ועבר ויש לתת להם מקום של כבוד והדר. ואולי זה לא מקובל לחשוב כך, אבל זאת אני ולכן שמחתי על הבשורה.
הבשורה הפחות משמחת היתה שיצטרכו להוציא את בלוטות הלימפה, כיוון שהיו נגועות מלכתחילה וגם אם הגוש יעלם לגמרי אחרי הכימו (כרגע הוא קטן מאוד), לא לוקחים סיכונים והולכים על הגישה הבטוחה של הוצאת הבלוטות. (כמה בדיוק, יוחלט בניתוח ובהתאם לבדיקת ה-MRI שאצטרך לעשות אחרי הכימו האחרון). מעבר לחתך ולצלקת הוצאת הבלוטות עלולה לגרום לבצקת ביד בעתיד ומצריכה שמירה וזהירות יתרה על היד, שכן מנגנון ההגנה המיידי שלה מוסר (או נחלש, במידה ויצאו רק חלק) ולכן כל חתך/כוייה/עקיצה עלולים לגרום לזיהום ומצריכים טיפול אנטיביוטי. גם משאות כבדים מדי לא מומלצים (עכשיו תהיה סיבה מוצדקת לתת לעמי לשאת את הסלים בסופר :) וטיסות ארוכות מדי, יצריכו לבישה של שרוול לחץ מיוחד (בשביל אוסטרליה או סין אהיה מוכנה לשאת גם את זה :) וכיוון שמדובר ביד הימנית החזקה שלי, מודה שזה קצת מטריד, אבל אני מקווה לטוב ומנסה לחשוב חיובי (והרי יש אלפי נשים שחיות עם זה בשלום...)
בכל מקרה, אלה הם פני הדברים כרגע ואם לא תהינה הפתעות אחרי הכימו וה-MRI (זוכרים שום דבר לא בטוח...), זה מה שמתוכנן לי אחרי החגים. (מה שכנראה ישאיר לנו את סוכות לבילויים :).
עדכון נוסף חשוב הוא שהחלטתי לסיים את עבודתי בפרלוד בסוף החודש, אחרי שבע שנים שבהם ניהלתי את הסטודיו ונהניתי מהעשייה הגרפית ומהפקות הדפוס המיוחדות וכמובן מחבריי לעבודה ובראשם המנכ"ל של החברה (אישיות מיוחדת ונדירה, שהיה לי העונג והכבוד להכיר ולעבוד תחתיה ואם הייתי יודעת שהוא מסכים הייתי מפרסמת פה את שמו ומכבירה בשבחיו...). ההחלטה היתה לא פשוטה עבורי והתגבשה בעקבות מגוון רחב ומורכב של שיקולים ולמרות הקושי והצער שיש בכל פרידה, אני חושבת שזה צעד נכון עבורי, שיוריד ממני לחץ ויאפשר לי להתמקד במסע ההחלמה ובדברים שעושים לי טוב (יותר זמן עם המשפחה והחברים, ציור, בישול טוב, קריאה, קורסים שאני אוהבת, טיולים, בילויים ומנוחה).
חברים השבת תיכף נכנסת ואני רוצה לשלוח זאת לפניי (למען אחותי וחבריי השומרים...) ולכן אסיים באיחולי סוף שבוע נעים וחמים ומצרפת משפט חכם שנתקלתי בו השבוע ברשת :
כשנשאל הדלאי למה, מה הדבר שהכי מפתיע אותו בחיים, ענה:
האדם.
הוא מקריב את הבריאות שלו כדי לעשות כסף ואז מקריב את הכסף שלו כדי להחזיר לעצמו את הבריאות שלו.
הוא כל כך עסוק בעתיד שלו עד שהוא שוכח להנות מההווה, והתוצאה היא שהוא לא חי בהווה ולא בעתיד.
הוא חי כאילו שלעולם לא ימות ואז מת בלי שבאמת חי. (הדלאי למה)
ותחשבו על זה... שבת שלום !
אורלי
רציתי להודות לכם ולעדכן אותכם מעט בקורותיי ושוב מתנצלת שאני לא תמיד זמינה לעדכונים אישיים אונליין, אבל מקבלת ממכם את המיילים, המסרונים והטלפונים וזה מחמם את ליבי!
ביום רביעי שעבר קיבלתי את הכימו החמישי, הלפני אחרון וזה מאוד משמח שמתחילים לראות את הסוף של הפרק הלא סימפטי הזה. שוב היתה חולשה ובחילות, שוב טעם הברזל בפה, התחושה של חוסר המנוחה לגוף (גם כשהוא נח שעות על גבי שעות...), היציאות הלא סדירות (ולא מדובר על יציאות לבילוי... וסליחה שאני משתפת, אבל אמרנו שנהיה כינים, כי אחרת אין לזה טעם ), החום שעלה ביום שני בערב, אחרי שחשבנו שאני מתחילה להתאושש וירד בחזרה אחרי שני אקמולים, בקיצור רכבת הרים מטלטלת של עליות וירידות כדי שלא נתבלבל חלילה ונחשוב שמשהו פה צפוי או ידוע מראש...
אבל מאתמול אני בסדר וזה מה שחשוב !
החפש כמעט מאחורינו וסה"כ ולמרות כל מה שעברנו, אנחנו מסכמים אותו כסביר, הצלחנו להנות ולהתחזק גם בין לבין ולדעת להעריך יותר את הימים, השעות והרגעים המשמחים וזה שיעור חשוב לחיים, תודו !
כרגע אני מתחילה להתכונן לשלב הבא של הטיפול - ניתוח שצפוי להיות כחודש אחרי הכימו השישי, בסביבות סוף אוקטובר. נפגשתי עם כירורגית בהדסה (ד"ר עינת כרמון) וביום חמישי עם ד"ר יצחק פפאו (הרופא שאיבחן את המחלה והיה מקצועי ולא פחות מזה אנושי ברמות מפתיעות) ושניהם דיברו פחות או יותר על אותה תכנית - הסרה חלקית של הגוש הנגוע בחזה, פלוס הוצאת בלוטות הלימפה מבית השחי הימני. הבשורות הטובות הן שנפתרתי ככל הנראה ממה שהפחיד אותי בזמנו ולא התחבר אליי, הצורך בשחזור/השתלה/פלסטיקאי/סיליקון/מתיחות וכו'... (וכן, אני יודעת, יש נשים שעושות את זה גם ללא המחלה, אבל כל אחד ותפיסת עולמו). אני דוגלת בכמה שיותר טבעיות (גם אם זה אומר לא מושלם), איכשהו אני מרגישה שהזמן מטביע בנו בטבעיות את סממניו וזה חלק מתהליך ההתבגרות שלנו ויש בו גם יופי והדר. מוזר איך שהיוצרות מתחלפות ובנות צעירות בגילאי העשרה (אם לא קודם לכן...) רוצות להתבגר מהר, להתאפר, לנעול נעלי עקב (רצוי שחורות עם נצנצים) להתלבש ולהיראות כמו נשים, ואילו בנות החמישים פלוס (אם לא קודם לכן...) רצות בחזרה אחרי הנעורים האבודים ומותחות פנים/ איברים אחרים ומנסות להיראות שוב בנות עשרים... בעיניי אפילו לקמטים יש יופי ועבר ויש לתת להם מקום של כבוד והדר. ואולי זה לא מקובל לחשוב כך, אבל זאת אני ולכן שמחתי על הבשורה.
הבשורה הפחות משמחת היתה שיצטרכו להוציא את בלוטות הלימפה, כיוון שהיו נגועות מלכתחילה וגם אם הגוש יעלם לגמרי אחרי הכימו (כרגע הוא קטן מאוד), לא לוקחים סיכונים והולכים על הגישה הבטוחה של הוצאת הבלוטות. (כמה בדיוק, יוחלט בניתוח ובהתאם לבדיקת ה-MRI שאצטרך לעשות אחרי הכימו האחרון). מעבר לחתך ולצלקת הוצאת הבלוטות עלולה לגרום לבצקת ביד בעתיד ומצריכה שמירה וזהירות יתרה על היד, שכן מנגנון ההגנה המיידי שלה מוסר (או נחלש, במידה ויצאו רק חלק) ולכן כל חתך/כוייה/עקיצה עלולים לגרום לזיהום ומצריכים טיפול אנטיביוטי. גם משאות כבדים מדי לא מומלצים (עכשיו תהיה סיבה מוצדקת לתת לעמי לשאת את הסלים בסופר :) וטיסות ארוכות מדי, יצריכו לבישה של שרוול לחץ מיוחד (בשביל אוסטרליה או סין אהיה מוכנה לשאת גם את זה :) וכיוון שמדובר ביד הימנית החזקה שלי, מודה שזה קצת מטריד, אבל אני מקווה לטוב ומנסה לחשוב חיובי (והרי יש אלפי נשים שחיות עם זה בשלום...)
בכל מקרה, אלה הם פני הדברים כרגע ואם לא תהינה הפתעות אחרי הכימו וה-MRI (זוכרים שום דבר לא בטוח...), זה מה שמתוכנן לי אחרי החגים. (מה שכנראה ישאיר לנו את סוכות לבילויים :).
עדכון נוסף חשוב הוא שהחלטתי לסיים את עבודתי בפרלוד בסוף החודש, אחרי שבע שנים שבהם ניהלתי את הסטודיו ונהניתי מהעשייה הגרפית ומהפקות הדפוס המיוחדות וכמובן מחבריי לעבודה ובראשם המנכ"ל של החברה (אישיות מיוחדת ונדירה, שהיה לי העונג והכבוד להכיר ולעבוד תחתיה ואם הייתי יודעת שהוא מסכים הייתי מפרסמת פה את שמו ומכבירה בשבחיו...). ההחלטה היתה לא פשוטה עבורי והתגבשה בעקבות מגוון רחב ומורכב של שיקולים ולמרות הקושי והצער שיש בכל פרידה, אני חושבת שזה צעד נכון עבורי, שיוריד ממני לחץ ויאפשר לי להתמקד במסע ההחלמה ובדברים שעושים לי טוב (יותר זמן עם המשפחה והחברים, ציור, בישול טוב, קריאה, קורסים שאני אוהבת, טיולים, בילויים ומנוחה).
חברים השבת תיכף נכנסת ואני רוצה לשלוח זאת לפניי (למען אחותי וחבריי השומרים...) ולכן אסיים באיחולי סוף שבוע נעים וחמים ומצרפת משפט חכם שנתקלתי בו השבוע ברשת :
כשנשאל הדלאי למה, מה הדבר שהכי מפתיע אותו בחיים, ענה:
האדם.
הוא מקריב את הבריאות שלו כדי לעשות כסף ואז מקריב את הכסף שלו כדי להחזיר לעצמו את הבריאות שלו.
הוא כל כך עסוק בעתיד שלו עד שהוא שוכח להנות מההווה, והתוצאה היא שהוא לא חי בהווה ולא בעתיד.
הוא חי כאילו שלעולם לא ימות ואז מת בלי שבאמת חי. (הדלאי למה)
ותחשבו על זה... שבת שלום !
אורלי
