יום שני, 31 בדצמבר 2012

20 הקרנות כבר מאחוריי !

לא יאומן איך שהזמן רץ ואוטוטו מגיע המסע שלי לסופו -
עברתי עד כה 20 הקרנות ונותרו לי עוד 15, ואחריהם עתיד חדש שאני מתחילה לחשוב עליו ולרקום בו חלומות, (בשלב זה בדמיוני עדיין...)
ההקרנות עוברות בסה"כ בסדר, יש מעט עייפות שמצטברת, ככל שמתווספות הקרנות ואדמומיות קלה בעור, אבל בעצם החלק היותר קשה עבורי בשלב זה, הוא דווקא החלק המנטלי של הנסיעה היומיומית לירושלים ובעיקר ההמתנה הארוכה והבלתי הגיונית, לעיתים של שעתיים-שלש או יותר בשביל כמה דקות של הקרנה... לא מצליחה להבין מדוע לא ניתן לייעל את המערכת ולגרום לכל אדם להגיע בטווח השעה הייעודה שנקבעה לו.
למרות שבחרתי לקבל הקרנות בין השעה 10:00-11:00, עליי להגיע מדי בוקר ולרשום את עצמי מחדש ברשימה ולייחל שלפניי לא יהיו הרבה אנשים. בכל פעם שאני מגיעה מקבלת את פניי רשימה בלתי צפוייה של ממתינים, בין 6-12, כפול כרבע שעה לכל אחד... תעשו את החשבון לבד... אז כן, צריך להצטייד בהמון המון סבלנות ולקחת נשימה ארוכה ולזכור שבסופו של דבר זה יגמר... אני מצטיידת בספרים, מנסה לעשות סידורים, בדיקות, לשוחח בנייד ולרקום חלומות בין התורים המשתרכים ובעיקר לנתק את עצמי (פיזית ומנטלית) מהמקום (מסדרון עגמומי צר וארוך) ומסיטואציית ההמתנה.
בהקרנה עצמה אני מנסה לעצום עיניים ולהיות במקומות רחוקים יפים ועליזים יותר (לפעמים זה ים כחול פתוח ורחב ידיים, לפעמים זה כר דשא רענן בלתי נגמר או שדה נוריות ססגוני וריחני...)

אחרי ההקרנות אני חוזרת לבית, לשגרת היומיום (בישולים, כביסות, עזרה בשיעורי בית, הסעות וכל היתר...) ובין לבין נחה, צועדת ברגל ונושמת לתוכי נופים ומראות משכרים, פוגשת אנשים, צופה בסרטים טובים (לאחרונה, "למלא את החלל" ו"הרי הקלימנג'רו"), להופעות (לפני כחודש יהודית רביץ, מחר גליה עטרי ואחריה מתוכנן קובי אפללו), לארח ולהתארח אצל משפחה וחברים ולצייר...
מה שמוביל אותי לנושא התערוכה שהבטחתי ליצור בסוף המסע שלי.
בפוסט שעבר סיפרתי לכם שאני מתכננת לעשות את התערוכה בבית צרפת בירושלים, אבל בסופו של דבר, החלטתי לבטל את התערוכה שהיתה אמורה להיות עם עוד 4 אמנים ולעשות תערוכת יחיד בגלריית "הכל במסגרת" שבשילת.
לפני כשנה עשיתי שם תערוכה שנקראה "השקט שאחרי הסערה" (כך חשבתי :)... ונראה לי שהמקום והסיטואציה טובים לי בשביל להציג את הציורים שנקשרו למסע ולאסוף ביחד את כל האנשים היקרים שליוו אותי לאורכו, להודות להם ולחגוג ביחד איתם את סופו ואת פתחה של תקופה חדשה טובה ובריאה יותר.
כפי שרמזתי בתחילת הפוסט יש לי המון מחשבות לגבי ה"מחר", היום שאחריי מסע ההחלמה שלי וככל שחולף הזמן אני מבינה יותר ויותר, שהמחלה הגיעה כדי לגרום לי לגדול ולהתפתח וליצור שינויים מבורכים בחיי.
אקדיש לזה פוסט מיוחד, כאשר הדברים "ישבו" טוב יותר אצלי בראש, רק אומר שבאופן מפתיע וכלל לא ברור, על אף הכאב והקשיים הפיזיים שעברתי, דווקא בתקופה הזאת הרגשתי "חיה" יותר מתמיד, הרגשתי חיבור בלתי אמצעי לסביבה, לנוף ולאנשים וצצו בי תעצמות נפש וכישורים חדשים שכלל לא ידעתי על קיומם...

אז אנא שריינו ביומנכם את יום חמישי בערב ב-7.2, שבו ניפגש לפתיחה חגיגית של תערוכת הציורים שלי, אשלח הזמנה מסודרת בהמשך, אבל כבר עכשיו בטלו כל תכנית אחרת :)

מאחלת לכולכם המשך שבוע טוב!
להתשמע... אורלי


ציור חדש, נוף מופשט 18, אקריליק על בד 100*100 ס"מ

יום רביעי, 5 בדצמבר 2012

הקרנות

זמן רב לא עדכנתי את הבלוג (ואפילו ננזפתי על כך :), פשוט הייתי בהפוגה שבין הניתוח להקרנות ולא היו לי דברים משמעותיים לומר, מעבר לכך שניסיתי להעביר את הזמן בנעימים, בחיק המשפחה והחברים ולהתמיד בלעשות את הדברים שעושים לי טוב (כגון: הליכה באויר המרענן, קריאה, ציור, צפייה בסרטים, הרצאות, מסעדות ושופינג... מה לומר, החיים הטובים ממש :)
ביום שני הגיע השלב האחרון של הטיפולים (כולי תקווה שכך, אמן ואמן) - ההקרנות.
התייצבתי בבוקר בהדסה, קצת חוששת מהלא נודע ואחרי פגישה עם האחות ועם רופאה וסימולציה שנעשו כשבועיים לפני זה, הבנתי כי יועדו לי 35 הקרנות, שאותם עלי לעבור מדי יום, במשך חמישה ימים בשבוע - 25 לאיזור החזה ועוד 8 הקרנות boost לאזור הגידול. תופעות הלוואי, כפי שאמרה האחות הן עייפות ולאות מצטברת (לא מחייב, אבל בד"כ... ומשערת שרק הנסיעה היומיומית לירושלים וחזרה עשויים לגרום לכך...) ורגישויות בעור באיזור המוקרן, מאדמומיות וגרד ועד כוויות (נקווה שלא אגיע לזה...)
אחרי כל ההסברים, והמתנה של שעתיים במסדרון עמוס ומלא באנשים שמצפים להקרנה כמוני, (וניכר גם על פניהם שלא של סרט...), נקראתי לחדר ההקרנות. קיבלו את פניי אח ואחות ונתבקשתי להסיר את הלבוש מפלג גופי העליון ולשכב על המיטה כשמסביבי נעים מכשירים שתפקידם לצלם, לסרוק ולשלוח את הקרניים שאמורות להרוס את התאים הסרטניים שנותרו. מה לומר... למרות שכלל לא כואב, ומעבר לכמה צפצופים ואורות אדומים גם כלל לא מורגש ואפילו חולף די מהר (כמה דקות, אבל ארוכות במיוחד), ההרגשה הזאת של לשכב לבד בחדר המנוכר מול כל הציוד המתוחכם והמכשירים האימתניים ולקוות שכל המדידות והחישובים שעשו הפיזיקאים והמכונות מדויקים ומכוונים אך ורק לאזורים המיועדים ושיהרסו אך ורק את התאים הסרטניים ולא יפגעו ברקמות בריאות... היא הרגשה של חוסר אונים ותלות מוחלטת ברפואה, במטפלים או בחסדי שמים...
אז ביום שני יצאתי קצת מבוהלת ועם הזמן, אני מתרגלת לסיטואציה, מתחילה להכיר את סדר סיבוב המכשירים החגים מעל לראשי, את זמן הצפצופים ומשך האור האדום ומנסה לנשום סדיר ולחשוב על ים ושמים כחולים... ואח"כ לצאת לשגרת יומי...
בחרתי לעשות את הטיפול בין השעות 10:00-11:00 בבוקר, (כדי לדלג על הפקקים של הבוקר ולהספיק לאכול ארוחת בוקר בנחת ולעתים גם הליכה ולשוב בצהרים ולקבל את פני יערה), אבל לצערי, ההמתנה מתארכת מעבר לשעה היעודה ועל-כן אני מצוידת בספר או מנצלת את הזמן לטלפונים או ל"סידורים" אחרים... זה המקום לומר שמי שרוצה לפגוש אותי לשעה -שעתיים מוזמן בכיף להעביר איתי את משך זמן ההמתנה... 
זה באשר להקרנות עד כה, וכשאני חושבת על החודשים האחרונים ועל כל מה שעברתי בתוכם, נראה לי שזה החלק היותר קל במסע ההחלמה ובייחוד שהוא מקרב אותי אל סופו...

חוץ מזה, שמחה לעדכן שקבעתי תאריך לתערוכה של ציוריי (בתם המסע, כפי שתכננתי), בבית צרפת בגבעת רם, ירושלים. הפתיחה עתידה להיות ב-8.2.2013 ביום שישי בצהרים. זה קצת רחוק, אני יודעת ועוד יגיעו פרטים והזמנה מסודרת בהמשך, אבל חשוב לי שתדעו וכבר עכשיו תשריינו את הזמן ביומנים, כי לא יתקבלו שום תירוצים !:)


ולסיום ציור חדש, שמתאים למזג האויר הקייצי/חורפי ששורר כאן לאחרונה, מקווה שתאהבו.

מופשט ברצועות, אקריליק על בד 40*40 ס"מ