עדכון לחג האורים -סרטון חדש, תערוכה, ולימפידמה...

ואוו, זמן רב כל-כך לא כתבתי והאמת שהתלבטתי רבות אם להמשיך ולעדכן את הבלוג...
ראשית חשבתי שתם לו פרק המחלה ורציתי שהבלוג יסתיים בהפי-אנד שבא לידי ביטוי בתערוכת הציורים שיצרתי בסיום המסע ומעבר לזאת, חשבתי שהסיבה העיקרית לכתיבת הבלוג היתה חוסר היכולת שלי (הפיזית והמנטלית) לעדכן את יקיריי בתקופת הטיפולים ולאחר שאלו תמו, הקשר עם יקיריי חזר למסלול הרגיל של מפגשים וטלפונים ולכן לא ראיתי טעם בהמשך כתיבת הבלוג.
מצד שני, הבלוג צבר תאוצה (אתה זורק אבן והיא עושה גלים...) והבנתי שמעבר למעגל הקרוב אליי, קיימים קוראים נוספים ממעגלים רחבים יותר שגילו עניין בבלוג והביעו את רצונם להמשיך ולהתעדכן...
אז הנה אני כאן שוב איתכם במילים ובציורים...

התהוות, אקריליק על בד 100*100 ס"מ

ובכן, בגדול סיימתי את מסלול הטיפולים שיועד לי, שכלל כימותרפיה, ניתוח והקרנות ולאחרונה אף ביצעתי הוצאת שחלות וחצוצרות כאקט מניעתי. חשבתי שבזאת סיימתי את מסע ההחלמה שלי ואת "חובותיי" למחלה... כדרכי, רציתי לעשות "וי" למחלה ולהמשיך הלאה... פניי היו לעתיד והיו לי מספר כיווני מחשבה לגביו. עשיתי קורס יזמות עסקית של מט"י (וקורסים נוספים בשיווק ובניהול עסק) וחשבתי שאחרי שנים רבות כשכירה הגיע זמני לפנות לעצמאות ולממש את גחלת האמנות שיוקדת בי זמן כה רב... הייתה לי מחשבה לשלב בין הציור שלי לבין חוגי אמנות לילדים בישוב (רואה בזה מעין "שליחות" להעביר את העולם המופלא הזה הלאה...). כל העת המשכתי לצייר, לשווק את ציוריי באינטרנט ואף חיפשתי מקומות חדשים להציג בהם.
שמחה לבשר לכם שבינואר 2014, אציג תערוכת יחיד במרכז בק למדע, בניין וחלל תצוגה מדהימים ביופיים בהר-חוצבים ירושלים. מחפשת עדיין שם לתערוכה (חשבתי על "רגעי חסד", או "שברירים" ופתוחה לשמוע הצעות נוספות...)
מזמינה אתכם לבקר בתערוכה במשך שעות היום החל מה-5.1 (וכיוון שלא מזמן הוזמנתם לתערוכה... החלטתי לוותר הפעם על פתיחה רשמית).

כמו כן שמחה להציג בפניכם סרטון (לחצו על הקישור) שיצרתי והעליתי לאחרונה ליוטיוב שמציג מקבץ מייצג של ציוריי האקספרסיביים (רובם צויירו בשנה האחרונה),מקווה שתהנו ואתם מוזמנים להגיב ולחבב (אם אהבתם כמובן :)

לימפיד מה?!

וכמו תמיד, אני נוכחת שהחיים מזמנים לנו הפתעות ואתגרים ולא הכל הולך ממש לפי התכנון...
אז, לפני כחודשיים, מיד לאחר החגים, קמתי עם כאב חד ביד ימין וחשבתי שנתפס לי שריר וזה יעבור. ארחנו חברים והמשכתי לתפקד כרגיל ובערב שמתי לב לחרדתי שהיד קצת נפוחה - להזכירכם, בלוטות הלימפה שלי הוצאו בניתוח (26 מהם), כיוון שבלוטת הזקיף הייתה נגועה, וכתוצאה מזה ידעתי שהיד הימנית שלי, מועדת לפורענות... הזהירו אותי שכל שריטה, עקיצה, כוויה, עומס יתר עליה,עלולים לגרום להתפרצות של לימפידמה.
הלימפידמה היא הצטברות של נוזלים מתחת לרקמת העור כתוצאה מליקוי בניקוז שעליו אחריות בלוטות הלימפה. ככל שניסיתי לא זכרתי, איזשהו ארוע חריג שגרם לטריגר הזה, אבל התוצאה היתה שהיד הלכה והתנפחה ואחרי שקראתי את כל בשורות האיוב לגביי הלימפידמה חיפשתי בבהילות פיזיוטרפיסטית שמתמחה בתחום הלימפה, על-מנת לקבל עיסוי לימפתי וחבישות לחץ שאמורות להחזיר את המצב לקדמותו. 
לא אלאה אתכם בפרטים  ואנסה לקצר (כי גם ככה הבלוג מתארך), רק אומר שבסופו של דבר, אכן התפתחה לי לימפידמה ביד וזה אומר שאחרי כל העיסויים וחבישות הלחץ, אצטרך להיות עם שרוול לחץ מכפות האצבעות עד לבית השחי במשך כל חיי !
הבשורה הזאת היתה קשה עבורי ולא אכחיש שעברתי משבר לא קטן וכל הכעס, התסכול וחוסר האונים שלא היו בכל תקופת המסע שלי להחלמה פרצו החוצה (אולי פוסט טראומה כפי שכינתה זאת חברתי הפסיכולוגית). ראשית שאלתי את עצמי (את מה שלא שאלתי קודם) - למה? למה זה קורה, דווקא לי? ודווקא עכשיו? כשכבר סיימתי את כל הדרך?!
דימיתי זאת כמישהו שסיים קרב ארוך והיה בדרכו לגבול לחגוג את הניצחון ודווקא אז נחתה עליו הפצצה כשהוא חשוף ולא מוכן... הרגשתי שנגמר לי האויר ושאחרי כל מה שעברתי לא אוכל לשאוב כוחות גם לקרב הנוסף...
בנוסף, עלו כל הדאגות של מה יהיה איתי ועם העתיד וכל התכניות שרקמתי, שהרי היד הימנית שלי היא היד החזקה שאיתה אני עובדת, מציירת, מבשלת, מנקה, מלטפת ועושה הכל?!
אבל מה שהיה (וקצת עדיין) הכי קשה עבורי, הוא הבשורה שזה לא יעבור, הלימפידמה שלי לא הפיכה! כל הסבל והמוגבלות שבחבישות היו מתקבלים בהשלמה, אם הייתי יודעת שזה זמני ויחלוף. הידיעה שגם אחרי כל חבישות הלחץ (וכאן המקום להודות לעמי בעלי היקר שביצע אותן מדי יום עבורי, לעיתים אף פעמיים /שלש) והעיסויים הלימפתיים תשאיר אותי עם שרוול לחץ הצליחה לשבור את רוחי.
אני לא רוצה לדכא אתכם, אבל כיוון שהצהרתי שהבלוג שלי יהיה כינה, החלטתי לשתף אתכם גם ברגעי המשבר.

בריאה, אקרילךיק על בד 100*100 ס"מ

נכון להיום, אני יותר מאוששת, מבינה שעליי להשלים ולקבל את המגבלה וללמוד לחיות איתה בצורה המיטבית.
גם כאן, מנסה לראות את החצי המלא (ולזכור שתמיד יכול היה להיות יותר גרוע...) ולומר לעצמי שזאת לא נכות, שעדיין יש לי את היד ואני מסוגלת להניע אותה, לחוש איתה וללמוד לבצע את כל אותם הדברים ביחד עם השרוול... 
(שמעתי את דני ליטני שמתחרש בראיון מרגש השבוע שבו הוא אמר שהחליט לא לבזבז אנרגיה מיותרת על מה שאבד ולהתרכז במה שיש ונוכח...)
ובאשר לדאגותיי בענייני הציור, אפרת חברתי היקרה (זאת שטיפלה בי בדמיון מודרך), אמרה לי משפט חכם שנחקק לי עמוק בתודעה ואני מנסה להפנים אותו בכל רגע נתון - שהיצירתיות נמצאת בראש ולא ביד ! ולכן היא תמצא דרכים נוספות לפרוץ החוצה. אז אתמול ובהשראת אותו משפט ציירתי לראשונה ציור עם כפפה ושרוול ונעזרתי בידי השמאלית.
אסיים את הבלוג שהתארך בהעלאת הציור החדש. נראה לי שהוא קצת שונה (אולי בגלל הטכניקה ואולי בגלל מצב הרוח), אבל עד כה קיבלתי עליו תגובות מפרגנות, אז מי יודע, אולי גם מהמשבר הזה יצמח משהו טוב...

מאחלת לכולכם
חג אורים שמח ומואר
בשורות טובות
שלכם באהבה
אורלי

"עיר לילית", או כפי שהציעה אחותי מיכאלה -"עוד יש מפרש לבן באופק"...אקריליק על בד 90*120 ס"מ